קסם אישי, האמנם רק קסם אישי?

המשורר נתן אלתרמן (1910-1970) החל לפרסם בשנות ה-40 בעיתון דבר מדור בשם "הטור השביעי" – שבו עסק בשורות מחורזות בנושאים אקטואליים שונים.
אם לדבר במונחים עדכניים, מדורו זה הוא מעין סטורי היסטורי: כזה שמעורר עניין רב, מכתיב את שיחות הסלון במפגשים ומתחלף בטור חדש, במקרה זה כעבור שבוע. בדצמבר 1946, בעקבות אירועים בקונגרס הציוני ה-22 שהתקיים בבאזל, פרסם אלתרמן טור בשם "קסם אישי".

האם מצטלצל מוכר מימינו אנו? מיהו האיש אשר מהלך קסם על שומעיו? אילולא התאריך והשפה המיושנת משהו, ניתן היה לחשוב שהטור נכתב על עוד אחד מהנאומים של בנימין נתניהו בעצרת האו"ם, בוועידת איפא"ק או בכנס הרצליה. אך כאמור אנו מדברים על שנת 1946 וזהות האיש – היא התשובה לשאלת הטריוויה הנפוצה – מי היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל? וזהו כמובן חיים ויצמן. חיים ויצמן היה נשיא ההסתדרות העולמית והדמות הציונית הבולטת בעולם עד שנות ה-30. הקונגרס שנערך בדצמבר 46, שזכה לכינוי "קונגרס המאבק", עסק בסוגיה הבוערת בסדר היום הציוני-יהודי של אותה תקופה – בחירת דרך המאבק בבריטניה.

מצד אחד ניצבו מנהיגים שדרשו פעולה תקיפה נגד בריטניה, ובראשם בן גוריון ומולם מחנה שדגל במאבק מתון, אותו הוביל ויצמן. בתחילת הקונגרס נשא ויצמן נאום שלא הותיר רושם רב. אך נאומו השני, ב-16.12 גרר תגובות רבות של  עיתונאים כגון דיווח בעיתון דבר ב-18.12 "ניכר היה שויצמן היה נרגש נוכח ביטויי האהבה וחיבה והתשואות הרבות שזכה להן".

הוצאת לעמ – לשכת העיתונות הממשלתית, מתוך אתר פיקיויק

קשה אולי לדמיין, אך בשונה מימינו, באותם הימים הציבור בארץ לא נחשף לנאום באופן ישיר, בטלויזיה ולכן, ערוץ המידע של הציבור למתרחש היה דיווח העיתונאים. אלתרמן גם הוא מקבל את המידע דרך חוות דעתם של העיתונאים ומעלה דרך הטור שאלות על סיקור זה. לפי אלתרמן עיתונאי אחרי עיתונאי תארו עד כמה הילך נאום ויצמן קסם על שומעיו, עד כדי כך ש"מה יכלו הצירים לעשות? יש לו מין קסם אישי". העיתונאים התייחסו אל ההתרשמות הזאת אל כאל משהו"מוזר", איום" ואף "נורא" בלווי סימני קריאה בולטים. אלתרמן בוחר לא לכתוב "כתבים רבים", אלא לתת שלוש דוגמאות על מנת להמחיש את ריבוי הכתבים. באותה עת הוא לועג להם על השימוש שהם עושים במילים שהן  לכאורה שונות אך בעצם דומות מאוד, כאשר על מנת לשכנע את הציבור הם כותבים אותו הדבר. העיתונאים גם מאשימים את ויצמן בארכאיות "חידוד פנסקאי" כאשר "פנסקאי" הוא בין העיר המזרח אירופאית פינסק בה חי חלק מחייו גם ויצמן. למרות נאומו "הנמלץ" וכאן הכוונה לנאום בשפה מליצית וגבוהה המיוחסת לדורות הקודמים, לעולם המיושן – הקונגרס, שהיה נגדו – קם על רגליו והריע לו. העיתונאים אליהם מתייחס אלתרמן מאשימים את ויצמן שהוא "איש וישי": כלומר – משתף פעולה עם הבריטים (בדומה לממשלת וישי בצרפת ששיתפה פעולה עם הנאצים). והתלהבותם מנאומו מוצגת על רקע האשמה זו – כנובעת אך ורק מהקסם האישי של ויצמן. אלתרמן מבקר את התנשאותם של העיתונאים על צירי הקונגרס. הצירים מוצגים ע"י העיתונאים בסך הכל כ"קהל של בולעי הרצאות" – ואף כמכושפים ומהופנטים, כאילו יושבים בתוך סיאנס.

ואז, מגיע החלק השני ובו כותב אלתרמן:

כן אני מסכים אתכם, פותח אלתרמן, יש לו קסם והוא יודע לנאום. אך האם זה כל הסיפור? או שמא "יש גם קצת תוכן" והוא שהשפיע על הצירים המשתתפים להריע לויצמן. לא חייבים להסכים עם תוכן הנאום, טוען אלתרמן בפני העיתונאים, אך לפחות "בם לנהג כובד ראש". אלתרמן (שוב בדומה לימינו אנו) מוכיח את התקשורת על כי היא מביאה קול אחד ורעיון אחד ודורש ממנה יותר רצינות ועומק. ירידת קרנו של ויצמן בהסתדרות הציונית משתקפת בטור זה – ביחסם של העיתונאים לויצמן כאל קישוט. יחד עם זאת, מבין השורות אי אפשר שלא להתפעל מיכולתו של ויצמן, שהיה אז בן 72, לשלהב ולשכנע את קהל שומעיו. ויצמן היתנה בקונגרס זה את בחירתו המחודשת לנשיא ההסתדרות הציונית בקבלת דעתו ומשזו לא התקבלה, הוא פרש מהתפקיד. תפקיד נשיא המדינה ניתן לו לאחר הקמת המדינה כסוג של "פרס ניחומים".

אילנה שקולניק Ilana Shkolnik, מתוך אתר פיקיויקי

לתיאום סיור בבית ויצמן >